<h1>ספר אהל מועד שער הברכות דרך שביעי</h1>
<h2>דף מה.</h2>
ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן ופי' הזמון היינו להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים. ואומ' בירוש' שלא נתחייבו בזימון עד שיאכלו כזית יחד. והגאון ר"ה וראב"ד אומ' שכל שהסבו או שאמרו ניזיל וניכול נהמא במקום פלוני אע"ג שלא הסבו. ודין בעל הבית עריכת שולחן וישיבתו עמהם הוא החבור שלהם. השמש שאכל כזית אע"פ שהוא הולך ובא ומזמנין עליו. נשים מזמנות לעצמן וכ"ן מסוגיא דריש [ג' שאכלו] והר"מ אומ' דנשים אין מזמנות בשם אבל לא עם אנשים. קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכת' הר"מ אומר אפי' בן ט' מזמנין עליו ואהר"א אומ' דבעי' שיודע למי מברכין ל"ש לג' ול"ש לעשרה, ולתפי' בעינן גדול ממש וכן אמר הגאון בבראשית רבה פסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ויש סברות אחרות בזה והכל לפי המנהג. והגאון ר"י כתב דבן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, ופי' הרא"ה שהוא הדין לפחות מכן וה"ה לענין עשרה כל דאיכא רובא דמנכר דהיינו שבעה וכן לענין תפי' ע"כ. והגאון כת' דלתפי' בעינן כל היו"ד גדולים. והסכימו רבותינו בתוס' לדברי הירוש' שאומר מזמנין עם קטן עד שיביא שתי שערות ע"כ. מה היא ברכת הזימון אם אינם יו"ד אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר אחריהם ברוך שאכלנו ואינו צריך לחזור לנברך. אם היו עשרה פותח נברך לאלקינו וזה יתבאר בנתיב יו"ד. לרבי אברהם יו"ד קטנים וא' גדול עמהם וכן נשים נר' לומר שהגדול מברך בשבילם נברך לאלקינו, וי"א דבמקום שכרות איכא משום פריצות.
שלשה מודרים הנאה זה מזה שאכלו כא' אין מזמנין זה ע"ז הואיל ואין א' מהם יכול לאכול משל חבירו. וי"א דכיון דאית להו היתר בשאלת חכם מצטרפין, ולדברי הכל אם א' מהם אינו מודר מזמנין.
אין מזמנין על מי שאכל דברים אסורים ואע"פ שאינם אסורים אלא מד"ס אבל מברכין עליהם, ועל דברים האסורים מה"ת אין מברכין כלל ואע"ג שאוכל אותם באונס כגון חולה שאוכל ביוה"כ. ועל דבר האסור מד"ס אם אוכל אותם בהתר כגון מעשה שבת ע"י גוי בחולה שאין בו סכנה הרי זה מברך. ודעת אהר"א שאפי' האוכל באיסור דברים אסורים הואיל ונהנה מברך תחי' וסוף אבל אין מזמנין אפי' על דברים שאין בהם אלא איסור מדרבנן. והר"מ אומ' דאפי' איסור מדרבנן אינו מברך וכ"כ רשב"א. וכתב הרא"ה שכל אכילה שע"י אונס כגון מעשה שבת לחולה שיש בו סכנה אע"ג דלא סגיא דלא מתהני לא שייך לברך עלה והרי היא כדין אשה שנאנסה דאע"פ דבסופה ברצון חשבינן לה אונס.
<h2>דף מה:</h2>
ג' שאכלו ויצא א' מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו אעפ"י שהוא רחוק מהם, והוא ששומע ברכתן ושיהא פתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו. וא"ת והא קי"ל דצריך לחזור למקומו ולברך, י"ל דה"מ לכתחי' אבל בדיעבד לא. ולא אמרן אלא בג' שאין מזכירין שם אבל בעשרה שמזכירין אלקינו עד שיבא וישב עמהן, ועד היכן צריך להתעכב לשמוע עמהם עד נברך וכן הדין אם אכלו והוצרך א' מהם לצאת לשוק ישב עד סוף נברך ואהר"א פסק עד סוף הזן.
שנים שאכלו מצוה לחלק כלומר שיברך כל א' לעצמו, ואם היה א' מהם בור ואינו יודע לברך סופר מברך ובור יוצא והוא שיענה אמן אחר כל ברכה וברכה. ובהמוציא וקידוש והבדלה נהגו שהא' מברך אע"פ שכולם סופרים. כתו' בהלכות שאין מוציא מי שאכל כזית דגן למי שאכל לשובע שזה מדרבנן וזה מה"ת. ורבים הם שאומרים כל מי שהוא מחוייב כלל ברכה מוציא אפי' מי שאכל שיעור מן התורה. עד כמה מזמנין עד כזית פי' כמה יאכל עמהם ויתחייב בזימון שיאכל גם הוא להוציא אם יתנו לו הכוס לברך עד כזית. כת' רבי יצחק בר אברהם בשם ר"ת ובשם ר"י דשנים הרשות בידם לזמן אלא שמצוה לחלק בברכות וכן דעת ראב"ד, וד' או ה' אינם רשאים לחלק הואיל וקבעו בה מעיקרא בחובה, אבל ששה נחלקין לב' כתות אם ירצו דכל א' יכולה לזמן וזה יתבאר בנתי' י"א.
שלשה שאכלו כאחד ורצה אחד מהם לצאת לשוק ובירך לעצמו אע"פ שקדם לברך הן יוצאין ידי חובתן מזמון כשמזמנין עמם אחר שבירך והוא אינו יוצא לפי שכבר בירך ואין זימון למפרע. ג' שאכלו כא' א' מפסיק לשנים ואין ב' מפסיקין לא' ופירש"י שמפסיק עד הזן לרב ששת דאמ' דברכת זימון עד הזן ולר"ן עד נברך ואח"כ אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וגומר ואח"כ מברך לעצמו וכן דעת רבותי' הצרפתים. והמנהג להפסיק עד נברך ואחר חוזר ואוכל בלא המוציא ובלא נט"י שהפסק זימון מדעתו הוא ואינו קרוי הפסק.
שלשה שאכלו וטעו ולא זמנו ברהמ"ז אין הרשות בידם לזמן שאין זימון למפרע. ואם א' מהם שכח ובירך לעצמו עדיין לא פרחה מהם תורת זימון לפי שאין זימון למפרע.
הנכנס בסעודה ומצא שם ג' כשהם מברכין אם מצאן שאומ' ברוך שאכלנו עונה אמן, ואם מצא המברך שאומר נברך אומ' ברוך הוא ומבורך, ואם הם יו"ד ומצא המברך שאומ' נברך לאלקינו אומ' ברוך ה' המבורך ל"ו, שנים שיושבין בסעודה וגמרו סעודתן אם יבא שם אדם אחר ואכל שם אחר שגמרו סעודתן, רואין אם עדיין השנים יכולין לאכול ושלא נטלו ידיהם לברך הרי הם כאלו לא גמרו לאכול ומצרף עמהם.
<h2>דף מח.</h2>
ז' שאכלו דגן וג' ירק מצטרפי' לנברך לאלקינו והוא שאכל המברך פת. ודעת הגאונים ור"ת דג' אין מצטרף עד שיאכל כזית דגן, אבל בתוס' אמרו שה"ה אחד שאוכל ירק מצטרף לג' וחייבין לזמן. ופסקו האחרונים שכל שמחויב בברכה ואפי' מדרבנן מוציא מי שאכל לשובע שהוא מחויב מן התורה, ובה' כתוב שאין מוציא מי שאכל כזית למי שאכל לשובע.
<h2>דף מט:</h2>
כיצד מזמנין אומ' נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. היו שם יו"ד אומר נברך לאלקינו. וכענין שמברך כך עונין אחריו אחד עשרה ואחד עשר רבוא. והקלו בברכת הזימון שלא להזכיר בה שם ומלכות מפני שדי לו בברהמ"ז שיש בה מלכות והזכרות.
<h2>דף נ.</h2>
ששה שאכלו כאחד נחלקין אם ירצו כמו שנתבאר בסוף נתיב ו' וכן עד יו"ד, אבל לא בעשרה שחייבין לומר נברך לאלקינו. ועשרים נחלקים לב' כתות. שלשה שישבו ביחד לאכול אע"פ שכל א' אוכל מככרו מצטרפין כיון שישבו לאכול ביחד, ואע"פ שלא התחילו לאכול ביחד אין רשאין ליחלק כ"כ רה"ג והרא"ה, ומיהו בירוש' משמע שהתחילו קצת אך נחלקו אי אמרינן דפחות מכזית הויא התחלה או אם צריכין לאכול כזית ביחד. שלושה בני אדם שבאו מג' חבורות וכל חבורה מהם נתחייבו בזימון אינן רשאין ליחלק אחר שנעשו חבורה אחת של שלשה אע"פ שאלו הג' לא אכלו יחד, ואם זמנו החבורות שפי' מהם עליהם כבר פרח תורת זימון. ורה"ג מפ' דאינן רשאין ליחלק מחבורות הראשונות כדי שלא יפסידו מהם תורת זמון, אבל אם נשארו בכל חבורה מן הראשונות שלשה הרי אלו שבאו מצטרפין לחבורה אחת ומזמנין כל שלא זימנו חבורה שפרשו מהם.
שתי חבורות שאוכלות בבית א' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. לא היו רואין אלו את אלו אם היה השמש ביניהם מצטרפין לזימון אם הם שומעין דברי המברך. ירושלמי לא סוף בית א' אלא אפי' שני בתים והוא שנכנסו בשעה ראשונה לכך דהויא ליה כהיסבו יחד. ומכאן נראה דברכת זימון צריך היסבה. ומהגדולים אמרו שדווקא ברכת המוציא צריך היסבה אבל לא ברכת הזימון.
